הוויכוח סביב ייצוא הגז אינו שאלה של מחסור, אלא של ניהול משאב בעולם משתנה.
שוק האנרגיה הישראלי ריכז עניין רב בתקופה האחרונה על רקע עסקת הגז הגדולה בתולדות ישראל, וזאת לאחר שמשרד האנרגיה אישר את היתר הייצוא הסופי למאגר לוויתן, ובכך נתן אור ירוק לייצוא של כמויות גז משמעותיות למצרים.
גורמים שונים הביעו את החשש שייצוא הגז, גם במגבלות שהותוו על ידי משרדי הממשלה, עלול לפגוע בעתיד בעצמאות האנרגטית של ישראל, כיון שלבעלי המאגרים יש אינטרס לייצא כמות גדולה של גז, כיון שהוא נמכר במחיר גבוה יותר ביחס למחיר בשוק המקומי.
בתווך, פרסמה פירמת הייעוץ הכלכלי BDO את דוח משק הגז הטבעי בישראל לשנת 2025, ובו העריכה כי עתודות הגז של ישראל, בהתחשב בהסכמי הייצוא עם מצרים וירדן, יספיקו לפחות עד שנת 2062.
אז מה עדיף – להשאיר את מאגרי הגז הטבעי לא רק לדור הבא, אלא לדורות הבאים, או לאפשר ייצוא של חלקו גם למדינות שכנות?
התשובה במקרה הזה, היא די ברורה – עדיף לייצא.
התקבולים שיגיעו מייצוא הגז יאפשרו לפתח את התשתיות הנדרשות להרחבת הפקת הגז, שישמשו את מדינת ישראל עוד הרבה שנים קדימה, ויתרמו לביטחון האנרגטי של המדינה.
בהקשר הזה, רבים עושים את הטעות וקושרים את היקף העתודות והרזרבות שיש למדינה מסוימת, לביטחון האנרגטי שלה – ושוכחים את הצורך בהקמת מתקני הפקה, שעלותם נאמדת במיליארדי דולרים, ושמירה על התחזוקה השוטפת שלהם.
ניגריה למשל, מחזיקה בעתודות הנפט השניות בגודלן באפריקה (אחרי לוב) ובעתודות הגז הגדולות ביותר ביבשת.
האם זה אומר שיש למדינה ביטחון אנרגטי?
אם בודקים מגלים שהמדינה מתקשה לעמוד במכסות הייצור של תאגיד אופ"ק בו היא חברה. זאת כתוצאה משילוב של תשתיות ישנות, גניבת נפט בקנה מידה גדול ע"י קרטלי פשע ואי שקט ביטחוני, שגרם לחברות האנרגיה הבינלאומיות הגדולות למכור את נכסי היבשה שלהם לחברות מקומיות, שאין להן את הידע הטכני ויכולת התפעול של חברות הענק, מה שמוביל ליותר תקלות תפעוליות.
ואם נזכרים שבתקופת המלחמה עם איראן, ההפקה ממאגר לוויתן הושבתה באופן יזום מסיבות ביטחוניות, ואספקת החשמל למשק התבססה על הגז שהגיע ממאגר תמר, מבינים כמה חשוב שיהיה לישראל מתקני הפקה נוספים.
סיבה נוספת שבגללה עדיף לייצא את הגז כעת מאשר לשמור אותו באדמה, היא ההתפתחות הטכנולוגית בעולמות האנרגיה, שמדי תקופה הופכת טכנולוגיות קודמות ללא רלוונטיות.
מכירים את תחנת הכוח התרמו-סולארית ליד אשלים בנגב, שקל לזהות אותה בשל מגדל השמש הגבוה שמנצנץ למרחוק? ובכן, על-אף שתוכננה רק בתחילת העשור הקודם והחלה לפעול ב-2019, זוהי התחנה היחידה בישראל שעובדת בטכנולוגיה הזו, כיון שמספר שנים לאחר מכן התחלת הקמתה, מחירי הפאנלים הסולאריים ירדו בצורה כ"כ חדה, שכבר לא הייתה כדאיות כלכלית בייצור חשמל בטכנולוגיה התרמו-סולארית, שעברה מהעולם.
וכשמסתכלים היום על ההשקעות המשמעותיות שארה"ב עושה במטרה לפתח היתוך גרעיני קר (Cold Fusion), שיחקה את התהליכים שקורים בשמש, שאם יצליח יביא לייצור חשמל ירוק באמצעות טכנולוגיה בלתי מתכלה ומאוד זולה, מבינים שבטווח הארוך הוא עשוי לייתר אמצעים אנרגטיים אחרים, ולכן כדאי לנצל את פרק הזמן שבו אפשר להפיק הכנסה מעתודות הגז, כיון שכניסה של טכנולוגיות חדשות היא רק שאלה של זמן, גם אם מדובר בקבועי זמן של עשורים.
ולסיום חשוב לזכור: הפקה ומכירה של כמויות גז גדולות יותר = יותר הכנסות למדינה – הן מתמלוגים, הן מהיקף מהמס אותו משלמות החברות המחזיקות במאגרים בגין הרווחים שלהן, והן מ'היטל ששינסקי' שהכספים שנגבים בגינו מוזרמים לקרן לאזרחי ישראל – והכנסות אלה, תורמות לא פחות לביטחון של אזרחי ישראל.
שוק האנרגיה הישראלי שוב במרכז השיח.
אישור היתר הייצוא הסופי ממאגר לוויתן, במסגרת עסקת הגז הגדולה בתולדות ישראל, הצית מחדש את הדיון סביב שאלה אחת מהותית: האם נכון לייצא גז טבעי – או לשמור אותו לדורות הבאים?
יש החוששים שייצוא, גם תחת מגבלות רגולטוריות, עלול לפגוע בעצמאות האנרגטית של ישראל.
החשש מובן – לבעלי המאגרים יש אינטרס לייצא, שם המחירים גבוהים יותר מהשוק המקומי. אבל התמונה רחבה יותר.
דו״ח משק הגז של BDO לשנת 2025 מעריך כי עתודות הגז של ישראל, גם בהתחשב בהסכמי הייצוא למצרים וירדן, יספיקו לפחות עד שנת 2062. כלומר – לא מדובר במחסור מיידי, אלא בניהול חכם של משאב.
במקרה הזה התשובה ברורה: עדיף לייצא.
הכנסות מייצוא גז מאפשרות השקעה בפיתוח תשתיות הפקה נוספות – מתקנים שמחירם מיליארדי דולרים ותחזוקתם קריטית לביטחון האנרגטי.
כאן רבים טועים: ביטחון אנרגטי לא נמדד רק בכמות העתודות באדמה, אלא ביכולת להפיק, לתחזק ולספק אנרגיה לאורך זמן. ניגריה היא דוגמה מובהקת – עתודות נפט וגז אדירות, אבל תשתיות מיושנות, בעיות ביטחוניות וקשיי תפעול שפוגעים קשות ביכולת הייצור בפועל.
גם אצלנו ראינו זאת בפועל: במהלך תקופות מתיחות ביטחונית, ההפקה ממאגר לוויתן הושבתה יזום, והמשק נשען על מאגר תמר.
המסקנה ברורה – ריבוי מתקני הפקה הוא לא מותרות, אלא הכרח.
סיבה נוספת לייצוא כאן ועכשיו היא הזמן.
עולם האנרגיה משתנה בקצב מהיר. טכנולוגיות שהיו שיא החדשנות לפני עשור – הפכו ללא רלוונטיות.
תחנת הכוח התרמו-סולארית באשלים היא דוגמה מצוינת לכך. וכשמביטים קדימה, אל השקעות עתק בפיתוח היתוך גרעיני קר (Cold Fusion), מבינים שטכנולוגיות חדשות עשויות לשנות את כללי המשחק בעתיד.
גם אם זה ייקח עשורים – השאלה היא לא אם, אלא מתי. ולבסוף, יש גם היבט לאומי ברור:
יותר הפקה ויותר ייצוא = יותר הכנסות למדינה. מתמלוגים, ממסים, ומהיטל ששינסקי שמוזרם לקרן לאזרחי ישראל. אלה לא רק מספרים – אלה משאבים שמחזקים את הכלכלה, את התשתיות, ובסופו של דבר גם את הביטחון של כולנו.
